בס"ד
בהתאם להתייחסות הכ"פ (כירולוגיה-פסיכודיאגנוסטית), נערוך מבחן נוסף, מבחן מחיאת-כפיים. (ראה איור 5-6)
על-פי רוב, כאשר האדם מוחא כפיים, יד אחת מכה ואילו השניה סופגת. כאשר גם כתיבה וגם מחיאת כפיים נעשים ע"י אותה היד, הכל קל וברור. אך ישנם מקרים, די נדירים, בהם היד המוחא אינה היד הכותבת,עליהם ניתן את הדעת בנפרד, בשלב מאוחר, כאשר יהיה הקורא "בשל".
עתה נציין, כי למקרה כגון זה נקרא "מוטיב מרכזי באישיות המאובחן". ביטוי זה יופיע גם במקרים אחרים בהם נאתר מרכיב מהותי בידי אדם, מרכיב שסביבו יסובו האבחון והייעוץ.
נמשיך את סדרת המבחנים שאנו עורכים (בהנחה כי בידיים המאובחנות, היד הכותבת היא גם היד המוחאת ). המבחן הבא יהיה מבחן שילוב ידיים, מבחן זה יקבע את "היד הדומיננטית", היא היד ש"בשילוב", האגודל שלה "יושב" למעלה (ראה איור 3-4 ).
"הדומיננטיות" : התוכנית הפנימית על-פיה חי האדם את חייו.
אם נניח לשם דוגמא, כי אצל מאובחן מסויים, מצאנו כי היד הפעילה, המוחא והדומיננטית, היא יד ימין, חיינו קלים, נוכל להסיק, כי ביד שמאל קיימת התוכנית התורשתית, היסטורית, גנטית.
יד ימין אצל אדם זה הינה היד בה משתקפים חייו, אחד לאחד.
למעשה נוכל, בהשוואה בין שתי הידיים, לראות עד כמה חי האדם את העבר, כמה התפתח,
אלו חוויות, או טראומות עבר, מלוות אותו ללא עידון ואיך התגבר על חוויות אחרות, האם ואיך בחר בחירות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות בעבר, והאם שינה את מנהגיו.
אילו התפתחויות חלו, אם בכלל, בתהליכים הקוגניטיבים המתחוללים בקרבו. אלו מנגנוני-הגנהמשרתים אותו ואלו מעכבים אותו ומונעים התפתחות ופריצה קדימה.
בקיצור, עד כמה מממש אדם זה את הפוטנציאלים הבוערים בקירבו וממצא את יכולותיו.
כמו שכבר אמרנו קודם, חיינו באבחון הקודם היו קלים, עתה נקשה במעט ונתאתגר,
ואם האחרונים שבנו אזרו כבר אומץ ושינסו מתניים, נפנה למקרה הקל מעט פחות.
עתה, המאובחן כותב ביד ימין, מוחא כפיים ביד ימין ואילו היד הדומיננטית (המשולבת) הינה יד
שמאל. מצרוף זה נוכל להבין, כי אדם זה בוחר לחיות מתוך העבר, היינו "לוקח" מרכיבים מסויימים, בדר"כ מנגנוני-הגנה, מיד שמאל וחי על-פיהם.
על-פי רוב "דומיננטיות הפוכה" (במונח זה נשתמש מעתה ואילך, כאשר יד דומיננטית תהיה שונה מהיד הפעילה), הינה סימפטום ל"תקיעות". ואולם רצוי להמשיך ולחפש את המכלול על כל מרכיביו.
על-מנת להבין נכון יותר את מורכבות האדם ואת מניעיו, עלינו "לעזוב" לפרק זמן קצר את הכ"פ,
ולחפש תשובות נוספות במקומות שיכולים לספקם. ובמה דברים אמורים ?!
כבר הזכרנו בפרק הקודם את הקשר ידיים/מוח, קשר שתחילתו באקטודרם, אותו חלק מהביצית המופרית, ממנו נוצרים : המוח, הגפיים, העור, ומערכת העצבים המרכזית.
"באורח פלא" נוצרו הידיים והמוח מאותו החלק בביצית, דבר ממנו ניתן להסיק לגבי הקשר האמור,
כמו מצרופים נוספים בהם ניגע בשעורים הבאים.
נציין כי בראשנו קיימים באופן שלדי שלושה מוחות : א. המוח הזוחלי, (קיים אצל בע"ח זוחלים ומעלה). ב. המוח היונקי, (קיים אצל כל היונקים ). ג. המוח החושב (הקורטקס), (קיים אצל האדם, הקוף, הדולפין . אצל מעט מאוד יונקים קיים בגודל מינימלי, אשר לא מאפשר קיום "אני"-self).
בהמשך כאשר נדון באינסטינקטים ובאנרגיות אחרות, נקשר אותם למוח זה או אחר, על-פי אופן פעולתם ותהליך קוגניטיבי או תהליך אחר הכרוך הפעלתם או פעולתם.
המוח החושב, קורטקס, בנוי שתי אונות, ימין ושמאל (שני חלקים כמעט שווים), כאשר לכל אונה
מיוחסים תכונות, יכולות, כישורים ומוגבלויות. האונה הימנית במוח, שולטת על צד שמאל של הגוף והאונה השמאלית על צידו הימני. כלל זה אינו נכון ככל שמדובר בעיניים ובאוזניים, כאשר העין והאוזן נשלטים ע"י המוח שבאותו הצד. לדוגמא, מוח ימין שולט באוזן ובעין ימין.
חלוקת הכישורים/מוגבלויות וכן שיוך מוח ימין/גוף שמאל, הוכחו ע"י מחקרים נויירולוגים,
למעשה ניתן לשייך אייכויות לוגיות, ורבליות, אנליטיות וכדומה, למוח שמאל.
כמו שגם ניתן לשייך אייכויות כמו, חשיבה מופשטת, יצירתית, מוסיקלית וכדומה למוח ימין.
יוצא מהדברים הכתובים מעלה, כי לבד מהמשמעות הפיזיולוגית שיש לשימוש ביד זו או אחרת,
ו/או לשילוב, ישנה גם משמעות של הפעלת מוח מסויים באופן אינטנסיבי יותר מהמוח האחר.
למעשה, ננהיג כאן שימוש במושג "בחירה חופשית" ונאמר כי "האדם בחר לעשות שימוש זה או אחר ביד זו או באחרת", על כל המשתמע מכך, די אם נזכיר כי לכל בחירה בחיינו
יש פן של רווח ושל הפסד, לעיתים נתהה מדוע נוהג מי מאיתנו בצורה מסויימת שלכאורה יש הפסד
בצידה, נכון ננהג אם נניח כי לצד ההפסד קיים גם רווח, ושאלת הלויין צריך שתהיה ומה הרווח ?
מושג נוסף בו נשתמש נקרא "עקרון הפיצוי". תכונה של מערכות ביולוגיות, אורגניות, פיזיולוגיות. תכונה שאובחנה במערכות תומכות או משולבות, כמו לדוגמא מערכת לב-ריאה. לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, נוכחו הרופאים לדעת כי חיילים שנפגעו בריאותיהם, מתו בסופו של דבר מהחלשות ליבם, מכאן הסיקו הרופאים כי, כאשר מדובר במערכות תומכות, או משולבות, יפצה החלק החזק על חולשת החלק החלש או הפגוע, כך שסה"כ המערכת תיתן סה"כ תפוקה/יכולות מוגדרות.
כפועל יוצא מעקרון הפיצוי, ניתן לקבוע באופן חד משמעי וככלל כי, כאשר ניפגוש באנרגיה מוגברת מעבר לצפוי אצל מאובחן, תמצא אצלו אנרגיה אחרת מוחלשת, וכן להפך, כאשר נפגוש
אנרגיה מסויימת מוחלשת נחפש את האנרגיה המוגברת. כך גם לגבי כישורים ומוגבלויות,
שקיום אחת מחייבת כמעט תמיד את המצאות האחרת.
שבחר האדם, לפעול בתחומים מסוימים, מוגדרים, ביד ההפוכה לפעילה, מהווה פיצוי על חסר או
חולשה, אותם נחפש בהמשך. (נזכור כי יד פעילה=יד דומיננטית, הינה הנחת יסוד הגיונית),
כאן אני כמאבחן תוהה, מדוע בחר האדם, כבר בגיל צעיר, מוקדם, (קביעת הדומיננטיות נעשית בדרך-כלל בין גיל 6 לגיל 10 ), להפעיל את האונה האחרת, האונה ש"כאילו" לא טבעית לו? מדוע היה עליו כמערכת אנושית להשקיע אנרגיות "עודפות" באונה הנגדית? כאן נכנסים "עקרון הפיצוי" ו"חשבון רווח והפסד" למערכת השיקולים בה הנני משתמש.
עלי לחפש ע"פ התיאוריה חולשה שנוצרה דווקא באונה "הטבעית" זו שאחראית על היד הפעילה
של המאובחן. לחפש משהו כמו, לדוגמא טראומה או פגיעה, על משקל של השפלה או התעללות, נניח נפשית, ושוב לשם הדוגמא, נניח שהיד הפעילה הינה ימין, והדומיננטית, שמאל. המאבחן מניח כי הדומיננטיות השמאלית תומכת פגיעה או חולשה של צד ימין, על-כן יכול המאבחן לחפש בכיוון של השפלה על רקע של לימודים והישגיות בתחומים המתמטיים, ורבליים, אולי טכניים, ברמה ובבעיות הטכניות בהם נתקל ילד בגיל האמור.
פן השערתי נוסף (ברמת התיאוריה ולא ברמת האבחון המעשית, כאן המאבחן יקבע לפי מה שימצא
וישתדל לא להניח ו/או לחפש דבר שיכול שיגרום להגשמת נבואה), שיכול המאבחן לשער הינו,
אובדן משפחתי קרוב כלשהו, שחווה הילד, אך לא הצליח להשלים תהליך של "אבל" נדרש.
אותו הילד יכול שיגדל להיות "תקוע" בעברו, "תקוע" באובדן שחווה ולא השלים את תהליך "האבל", כאן למעשה אנו חוזרים ונתקלים במונח "מוטיב מרכזי באישיות המאובחן", גורם זה של דומיננטיות הפוכה, יהיה למעשה ליבו של האבחון, אשר סביבו סובבת אישיות המאובחן, התנהגותו, קשריו עם החברה, במקום העבודה, עם בני/בנות המין השני, עם ילדיו, הוריו, בעצם כל מסכת-חייו, וכמו שכבר ציינתי "מוטיב מרכזי באישיותו".
נחזור על מילות הפתיחה, האדם מאובחן ע"פ שתי ידיו, חייו באים לביטוי, על כל גווניהם, והיבטיהם בכל פרמטר בידיים, בכל קו, בכל גבעה, ובכל אצבע , ואם יחסנו משמעות כה רבה ליד הפעילה ולדומיננטית, האם יגרמו לנו כל היתר להשקיע בכל אבחון חודש או יותר???
התשובה הינה לא!!! יותר מכל מקצוע, הכירולוגיה בכלל, והכירולוגיה ההוליסטית בפרט הינם מקצועות אינטגרטיביים, משמע, מחייבים יכולת חיבור בין הרבה פרמטרים מחד ומאידך, היכולת לשמוט מרכיבים בעלי משמעות חשובה פחות, שעיקר תפקידם בידי המאובחן הינו בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת"
וישאל המשכיל ודורש האמת-"האמת היא???" ואנו נענה ונאמר, "אם אדרש לתאר פיל, לא אומר
כי בקצה זנבו, שערות,,, אלא אתארו על-פי גודלו, חידקו ואוזניו (המוטיבים המרכזים בחזותו).
כמו בשעור הקודם, בזה, ובבאים אחריו אומר, "עוד אשוב לדון בנושא מרכזי זה".
C כל הזכויות שמורות לאורי"ה זמיר ברכה ושלום.
בטעינה...
