פרשת השבוע "ויקהל פקודי" בראי הקבלה. שמות ל"ה ( כחול – מהמקורות, שחור – הערות/הארות אורי"ה ב"ה )
(א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה יהוה לעשת אתם:
(ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון ליהוה כל העשה בו מלאכה יומת:
(ג) לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת:
(ד) ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה יהוה לאמר:
(ה) קחו מאתכם תרומה ליהוה כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוה זהב וכסף ונחשת:
(ו) ותכלת וארגמן וגו' .
השבוע ב"ה נדבר על שני נושאים :
האחד, ערך "ויקהל משה" (מהפרשה שלפנינו ) והקשר ל"כי תשא" (מהפרשה הקודמת "כי תשא").
בשעור שעבר דברנו על הערך "כי תשא", לשון התרוממות הרוח. בפרשה שלפנינו נאמר (ה) קחו מאתכם תרומה ליהוה כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוהוגו'. "תרומה" לשון התרוממות, ממש כמו "כי תשא" לשון "ישיא אותם".
כאשר נאמר "כי תשא" היה עניין התרומה משולב בכפר נפש. מחד "תרומת יהו-ה" ומאידך "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם".
משמע, התרוממות הנפש במאמר "תרומת יהו-ה, והגנת הנפש "ולא יהיה בהם נגף".
(יד) כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת יהוה:
(טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת יהוה לכפר על נפשתיכם:
כולם נותנים כפר נפש בסכום שווה לכל נפש, מחצית השקל. והזכרנו כי יש אחידות בישראל לפני הקב"ה, שהיא ע"י עשיה המובילה ל"קדושים תהיו כי קדוש אני וגו' ". ר"ל כי מצווים אנו במצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה אינן כרוכות בחידלון ובמצב סביל של חוסר עשיה, נהפוך הוא, בפרשת כי תשא מודגש העניין.
בטוח אנ"י כי שאלתם את עצמכם, מה קשר בין מצוות שמירת השבת לעניין התרומה, ובכן אחד הקשרים המשמעותיים, הוא באמירה "ששת ימים תעשה כל מלאכה (בשונה מ"כל מלאכתך" המצוי שם בפרק כ') משמע כל מלאכה, בין אם את"ה ממונה עליה או אחר .
מחד מצווים לעשות מלאכה בששת ימי השבוע ומאידך היום השביעי אסור במלאכה. איסור על מלאכה בשבת, הוא איסור על מלאכת חול, מנהגי והרגלי חול ומחשבות ודבור (דיבור), ורצונות של חול. אך של קודש הם מצווה.
ישעיה נ"ח ,
(יג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש יהוה מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר: (יד) אז תתענג על יהוה והרכבתיך על במותי {במתי} ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי יהוה דבר:
"וקראת לשבת עונג" – "אז תתענג על יהו-ה", פרוש התענגות על השבת ומלאכת הקדש, היא התענגות על הקב"ה, כילד היושב בחיק אביו וזה מלטפו ומחבקו ומנשקו ואומר לו דברי רוך ואהבה ונותן לו כל צרכיו בדרך של עונג. וגם הבטחה שתראה ברכה בכל.
"יהיה לכם קדש", משמע שתעשה בו אך מלאכת קדש, ואין הכתוב מרמז ח"ו על חידלון ואי עשיה כלל, אלא אי עשיה של חול.
וכן "אז תתענג", לשון התרוממות הרוח והנפש. "והרכבתיך על במתי ארץ", לשון התרוממות הרוח, שאשיא אותך מעל העמים. "כי פי יהו-ה" היא לשון ברית והתחייבות. תורת ישראל וההלכה אינם מותירים את היהודי ללא עול מלכות אפילו לא לרגע. ישנן הלכות על ההשכמה, על כל עשיה במהלך היום, על האוכל והאכילה, על הצרכים, על יחסים שבינו לבינה, ובינם לבין ילדיהם והוריהם. יחס לצעיר ולזקן. אפילו הדבור אינו פטור ממצוות והלכות של לשון הרע , רכיל ודיבה. הלכות משפחה וטהרת המשפחה, מעשר תרומות והפרשות ועוד.
ישראל נישא מעל העמים בכך שהוא "שולט" במצב בכל רגע נתון. על ישראל להיות צלולים ופקחים, להשכיל ללמוד ולהגות.
כאן אין "סליחה לא ידעתי, לא שמתי לב, לא התכוונתי, לא הודיעו לי, שכחתי ועוד אמירות שכאלה. כתוב :
דברים ד' (לט) וידעת היום והשבת אל לבבך כי יהוה הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד :
דברים ט' (ג) וידעת היום כי יהוה אלהיך הוא העבר לפניך אש אכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר
כאשר דבר יהוה לך:
"וידעת היום", וידעת שתדע את עברך. היום, לשון שבכל רגע ורגע.
"מודעות" היא מילת המפתח, להיות מודע לכל, להיות יוזם ולקחת אחריות.
השבת ושמירתה אם-כן הינם "כלי" נוסף להתרוממות ישראל מעל הגויים, שכן כאשר אנו בארץ ישראל אנו מצווים על מנוחה ביום השבת לנו ולכל הבאים בשערינו ללא יוצא מהכלל, כולל בעלי החיים.
אם במודעות עסקינן, אזי אנו באים בפני הנושא השני לפרשתנו.
(ה) קחו מאתכם תרומה ליהוה כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהוה זהב וכסף ונחשת:
כל אחד את אשר ידבנו לבו.
כאן ניתנת בחירה בשני רבדים, לכל איש בישראל. האחד, מה גודל עושרו של כל אחד ואחד (אם בכלל חפץ הוא לתרום), וכן כי כפי שכותב רבי אברהם אבולעפיא ב"אוצר עדן הגנוז", לעיתים יש לאדם רצון לתת אך אין לו מה לתת, וכך בהעדר ממון, נחלש הרצון לתת. (ראה מדור ספריה וירטואלית - לחץ )
"ויקהל משה את כל עדת בני-ישראל"(הקהיל את בני ישראל מתוך "העם". להבדיל מ"ויקהל העם על אהרן" שבפרשה הקודמת , ששם כלל "העם" גם את ה"ערב רב"). בדבריו מקהיל משה את העם, סביב בנית המשכן כמטרה משותפת לכל ישראל.
זהר הקדוש פ' "כי תשא" - "ובוא וראה, מה שכתוב בראשונה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, להכליל הכל, מפני שרצה הקב"ה לעשות מעשה המשכן מכל הצדדים במוח וקליפה. ומפני שהיו אלו הערב רב בתוכם, נאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, להכליל אותם בין ישראל שהם מוח, וכולם יצטוו. אחר כך סטה מין למינו, ובאו אלו הערב רב ועשו את העגל, ונטו אחריהם אלו שמתו, וגרמו להם לישראל מות והריגה. אמר הקב"ה מכאן ולהלאה מעשה המשכן לא יהיה אלא מצד ישראל בלבדם, מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. וכתוב אחריו קחו מאתכם תרומה ליי. מאתכם ודאי, לא כבתחילה שכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו.
ויקהל משה וגו'. מאיזה מקום כינס אותם, אלא מפני שהיו אלו הערב רב ביניהם, היה צריך משה לאסוף אותם וליחד אותם מביניהם".
עוד מהזהר הקדוש – " ויקהל משה וגו'. החזיר להם כמקודם מעשה המשכן. אמר רבי חיא, הכל כמו שנאמר, ומעשה המשכן לא נעשה אלא מישראל בלבדם, ולא מאלו ערב רב. מפני שאותם ערב רב המשיכו את מלאך המות לרדת לעולם (ע"י מעשה העגל, הביאו על ישראל מות, מתוך שצוה משה רבנו ע"ה לכהנים להרוג את עושי העגל). כיון שהסתכל משה בו, זרק את אלו ערב רב, לחוץ ואסף את ישראל בלבדם. זה הוא שכתוב ויקהל משה וגו' ".
הזהר הקדוש על ערך התרומה – "בוא וראה, כאשר עומדת שעת רצון לפני הקב"ה, ליחד מרכבה העליונה (במרכבה התחתונה) להיות הכל אחד. אז קול יוצא מאותו מקום עליון קדוש שנקרא שמים, ואוסף כל קדושים שלמטה, וכל אלו גדולים קדושים ומחנות עליונים, להיות כולם מזומנים כאחד. זה הוא שכתוב ויקהל משה, זה סוד השמים. את כל עדת בני ישראל, אלו שנים עשר מחנות עליונים קדושים".
"ויאמר אלהם, ומה אמר, זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה, התכוננו כולכם להעלות עליכם וליטול עליכם כבוד הכסא הקדוש, להעלות למעלה. הפרישו מכם אלו מכובדים, אלו גדולים עליונים, להעלות את אותה תרומה סוד הכסא הקדוש להתחבר באבות , שהרי המלכה (כנסת ישראל - מלכות) לא ראויה לבוא לבעלה (הקב"ה – זעיר אנפין ודעת), אלה האלו בתולות נערותיה (תרומת ישראל נדיבי לב) שתבאנה עמה ומנהיגות אותה עד שמגיעה לבעלה, כמו שאתה אומר בתולות אחריה רעותיה וגו'. וכל כך למה, לבוא להתחבר בבעלה "
"יביאה, יביאוה לא כתוב אלא יביאה, ליחד הכל כאחד. וכן יביא לא כתוב, להעלות אותה אצל בעלה בכבוד כמו שצריך. את תרומת יי. את לרבות כל אלו מחנות עליונים אחרים להתחבר הכל כאחד, והם שנים עשרה בכלל אחד. זהב, וכסף, ונחושת, ותכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועיזים, וערת אלים מאדמים, וערת תחשים, ועצי שיטים, ושמן למאור, ובשמים לשמן המשחה, ולקטרת הסמים. אלו הם שנים עשרה מחנות עליונים, שכלולים כולם כאחד בכלל הארבע חיות הקודש כמו שנאמר"
ומה עניין מצוה לתרומת - אשר ידבנו לבו, הכיצד ניתן לצוות על תרומה שאינה מדודה לאדם והוא נותן את שחפץ לבו, אם בכלל ?
המצווה אם כן הינה על ההתחבטות הפנימית של האדם בינו לבין עצמו והיא מצווה של חשבון נפש. לשאול מה זה עושר ומה זו תרומה, מה נחשב בעיניו להרבה ומה למעט , והאם יש קשר בין מטרת התרומה למושגים של הרבה ומעט ואיזה קשר. ומה משמעות תרומה מבחינת ויתור אישי. ומה נחשב לתרומה גדולה יותר, חצי שקל של עני, שנוטל מפיו ומקדיש למטרה, או הרבה שקלים של עשיר, שהעדרם לא ישנה כהוא זה את רמת חייו ולבד מיצר האספנות וקפיצת היד אינו מעניק לבעליו בכהוא זה.
הרובד השני : מה וכמה יתן. (נזכור כי בפרשת "כי תשא", היה על כולם לתת מחצית השקל כפר נפש, וממנו יעשו יסודות המשכן).
שאם יש לו את היכולת הכלכלית לתת, תלויה כמות הנתינה במידת רצונו לתת. ויש מי שיש לאל ידו לתת ואין לו את הרצון לתת, הוא בבחינת חסר יכולת. יש מי שכל כמה שיהיה לו, יחוש חוסר ורצון לקבל (ולעיתים ח"ו לקחת).
ויש מי שלוקה בחוסר ממון ורצונו לתת עז. הוא מתאמץ (לשון אומץ וגבורה) וחוסך מעצמו ומתענג על הנתינה.
לא במקרה את פאר המשכן עושים בצלאל בן אורי בן חור ואהליאב בן אחיסמך מאותה תרומה "אשר ידבנו לבו", שתראה נדיבות הנדיבים ותרומם. ויש כאן השוואה בין מקיימי מצוות על דרך של "יציאת ידי חובה" (דבר שאינו פסול ח"ו כלל ועיקר),
לבין המדקדקים בקלה כבחמורה ומהדרין. תרומת נדיבות הלב מקשטת ומפארת את המשכן, הוא "הכלה". והתרומה היא, הכנת הכלה לזיווג, בבחינת מצות הכנסת כלה.
מספר "שערי אורה" לרבי יוסף ג'קטיליא, בוא וראה מהו ערך תרומה לבניין ולתפארת המשכן וכלי הקודש, עיין שם על שמות הקב"ה במלכות ותשכיל מדוע נאמר "קחו מאתכם תרומה לה' "
שמות "מדות" הקב"ה במלכות : היכל, ארון, בית מקדש, אהל מועד, כלה, מזבח. שהם "כלים" להכיל "מדת" זעיר אנפין-תפארת ודעת.
ואין להרחיב בזאת מחשש ויראת ס"ת (סתרי תורה) בביאור הזווג ובדעת והמשכיל יבין.
מהזהר הקדוש לענייננו – "קחו מאתכם תרומה ליי. רבי יהודה (הנשיא) פתח הלוא פרוס לרעב לחמך וגו' (פרוס לשון פריסה, ר"ל כשאתה פורס מלחמך לרעב, אתה נותן "משלך" ולשון פריסה, היא לקחת את שיש מקובץ "רק לך" ולפורסו כך יראה גדול יותר ורב יותר ובכך ימנע בושת העני. ולא נאמר בצע לרעב לחמך, שבצע מין הדין הוא [ובלשון היום נקרא "לגזור קופון"], וכן נאמר
משלי ל"א (כ) כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. גם לא נאמר כאן פרוס לחמך לעני, אלא לרעב, שרעב הוא צורך אמיתי ומהות ועוני הוא בדר"כ עניין של תחושה.) בוא וראה, זכאי חלק האדם כאשר עני מזדמן אצלו. שאותו עני דורון (מתנה) של הקב"ה הוא, הוא ששלח לו. מי שמקבל את אותו דורון בסבר פנים זכאי חלקו".
"ואף על פי שהעמדנו. הלוא פרס, מה פרס, לפרוס לו מפה בלחם ומזונות לאכול. דבר אחר הלא פרס, כמו שאתה אומר פרס פריסת וכו'. שצריכים לפרוס פרוסות הלחם לפניו כדי שלא יתבייש. ויפרוס לפניו בעין טובה. לחמך, לחם לא כתוב אלא לחמך. אותו שלך מממונך ולא של גזל ולא של עושק ולא של גנבה. שאם כך לא זכות הוא, אלא אוי לו שבא להזכיר חטאיו (יהיה לו למקטרג). כמו כן קחו מאתכם תרומה, להרים ממה שלכם, ולא מעושק ולא מגזל, ולא מגנבה. והרי העמידוהו".
ובענייני דיומא – ישנם במקומותינו "צדיקים ונדיבים" בעלי עסקים עשירים מופלגים כקורח (ואין זו יד המקרה באמירה "כקורח") שבעסקיהם מלינים שכר שכירים ועושקים ונושכים ריבית ומפטרים עובדים רק לצורך הגדלת רווחיהם באופן לא טבעי, ומשלמים שכר רעב שאינו מכבד את העובד ומבייש את המעביד. אבל "כבוד נדיבותם" פותח מחלקות ילדים בבתי חולים, ותורם "ביד נדיבה" (ומדוע שלא, ממילא מקור הכסף בעושק וגזל של שכיר , יתום ואלמנה) וכך מוצב שלט מאיר עיני עוורים בפתח המחלקה בבית החולים או בית התרבות, שלט המציין את "רוחב לב" אותו אדם. לצערי נוטים אותם "נדיבים" להוועץ בגאונים אמריקנים ולא באנשי מוסר ישראלים/יהודים, כך ששמעה של אותה עוולה שאינה מקדמת אותם רוחנית , אלא אף מסיגה אותם לאחור, אינו מגיע אליהם. אבל החברה מוקירה ומעריכה אותם ללא גבולות, שהרי הם הנדיבים.
זה לא רק הקב"ה, זה כל בר-דעת שיודע, שצדקת אדם שפרס מלחמו (שלו, שנקנה בעמלו ובזיעת אפו, ולא בעמלם וזיעת אפם של מסכנים שהולן שכרם ואף נגזל , שכן זעקת העשוק והנגזל "קורעת את השמים" ומזילה דמעה מעיני רחל אמנו , ונאמר :
ירמיה ל"א (יד) כה אמר יהוה קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו :
וידוע לכל בר בי רב כי אינה חדלה מבכי, והקב"ה אומר "שובו אלי ואשובה אליכם" ומייחל ליום בו תחדל מבכי :
(טו) כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך ( שבסופו של דבר ישא בכייך פרי, שאם לא כן, לא יתקיים"אחישנה" ויתקיים "בעתה" [בעיתה-זמנה]) נאם יהוה ושבו מארץ אויב (היא העבודה הז' והזניה בשדות זרים) :
(טז) ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם (שיחזרו בתשובה ומהגלות שלגופם או בגופם. ועל חזרה בתשובה נאמר,"מודה ועוזב ירוחם". שאין די ב"מודה" ויש לקיים "ועוזב", משמע יודה "ויפצה" את הנגזלים , המולנים, והעשוקים ובזאת יחשב ל"עוזב" ובעל תשובה):
כן כתוב – שמואל א – י"ח (יד) ויהי דוד לכל (כל - שם ה' במלכות) דרכו {דרכיו} משכיל (שהיה ירא את ה' ומשכיל ללכת ללא פשרות בכל דרכי האל), ויהוה עמו (על כן היה ה' עמו, משמע, הנוסחא הבטוחה להצלחה שלמה, כלכלית ורוחנית מצויה בפסוק משלי א' – ח' שמע בני מוסר אביך (שבשמים) ואל תיטוש תורת אמך (היא היא התורה ומצותיה, ולעניינינו, מצוות לקט פאה ושכחה, מעשר ותרומות, ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את ה' אלוקיך) : (טו) וירא שאול אשר הוא משכיל מאד ויגר מפניו :
לצערי כי רב, תוצאות מעשי העושק והגזל באות ומגיעות בזמנן ולא מיד בעת העושק והגזל, וכך אין אותם עושקים וגזלנים מקשרים בין הסיבה והמעשה לתוצאה.
יש לי ולנו רק להתנחם באחרית הימים ככתוב במשלי ל"א (טז) ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם :
בברכת "ושבו בנים לגבולם" אורי"ה
© כל שימוש בחומר מותר למעט שימוש מסחרי הטעון אישור בכתב מאורי"ה זמיר.
בטעינה...
