קבלה – עץ החיים – שעור 4 (כחול מהמקורות – שחור הערות/הארות אורי"ה).
עץ החיים ב' – "וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו,
אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות".
כאן אנו חוזרים לדרוש את גבול הבלתי מושג. נזכור כי כל העת אנו מדברים באור רוחני עליון, הוא אור א"ס (שאינו אור גשמי ח"ו), היוצא מ"עצמותו יתברך", "ומקום מושבו" ) (של האור) בא"ס (אין סוף - לשון אין השגה). אור אחד פשוט והוא היה, הווה ויהיה תמיד, המציאות כולה. כאשר אנו עושים שימוש במונח "טרם", משמעו עניין של סיבה ומסובב. אם הינו מנסים להבין את מושג סיבה ומסובב במונחים גשמיים אנושיים, ניתן היה לומר כי ה"טרם" הוא הסיבה, וההאצלה, בריאה, יצירה ועשיה הינם המסובב. הם ה"מושכים אור", מתוך "הרצון לקבל" שהוא מהותם ככלי (ראה להלן אור וכלי). במילים אחרות מהות הכלי היא תחושת החוסר והצורך והם מתגשמים ברצון לקבל. הרצון לקבל ואופיו הינם "צורת הכלי".
שהרי ברור הוא כי כברה (מסננת) שחוריה עגולים, תאפשר רק לגופים עגולים לעבור דרכה, וכברה שחוריה רבועים, תאפשר רק לגופים רבועים לעבור דרכה וכך הלאה (ויש צעצוע ילדים הבנוי על עקרון זה, מין משחק לפיתוח התפיסה והחשיבה החזותית).
על אותו המשקל ובאותה הדרך (של סיבה ומסובב) אנו רואים את מעשה הבריאה ב"בראשית".
שאם לא כן כיצד נוכל להבין את עניין סדר ימי הבריאה, הרי המאורות (השמש והירח) והכוכבים נעשו ביום הרביעי. כיצד אם-כן "נספרו" שלושת הימים שקדמו. שכן כתוב על המאורת "והיו לאתת (לאותות) ולמועדים ולימים ושנים", משמע רק ביום הרביעי "נוצר הזמן", מהו אם-כן "ויהי ערב ויהי בקר" (שנאמר גם על שלושה הימים "הקודמים" ). כאן מתברר לנו כי ה"פשט" אינו פשוט כלל ועיקר ויש לחקור ולדקדק בכל מילה ומילה ובכל אות ואות. אגב כך, זו מטרתם של "תיקוני הזהר", שהם שבעים מאמרים עמוקים, ארוכים ומלומדים על המילה - "בראשית" ובבדאי שאינם "המילה האחרונה" הנאמרת ושתאמר על בראשית.
למעשה "ציר הבריאה", הינו ציר מקביל "לציר הזמן" (בבחינת מלווה רוחני, או מקבילה רוחנית) ואינו "יושב" על "ציר הזמן". (לחץ לאיור).
נשוב לענייננו, או"פ (אור פנימי, הוא ביאור הרב אשלג זצוק"ל על ספר "עץ החיים". עץ החיים שלבד מהיותו עץ בגן עדן, הוא התורה שנאמר, משלי ג' (יז) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום: (יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר [מאושר]: )
באו"פ אם כן נאמר "וכאשר עלה ברצונו הפשוט", "אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון , עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו' : כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה (עיין שם היטב). אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד "הוא אחד ושמו אחד", כמ"ש בפד"א (פתיחה דבי אליהו) פ"א (פרק א') , וכן בדברי הרב לקמן (האר"י זצוק"ל). כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פרוד כל שהוא ביניהם.
נגע שוב בעניין "אור וכלי", כבר הזכרנו כי האור הוא בחינת זכר והכלי בחינת נקיבה. ואמרנו כי כל שגבוה הוא בחינת אור וכל ש"נמוך" הוא בחינת כלי. יוצא שכל אור הוא כלי לאור ש"מעליו" ואור לכלי ש"מתחתיו" וזה עניין מלבושים וקליפות של טהרה (גם כאן נזכור שהביטויים "מעליו" ו"מתחתיו", משמשים כאן במובן רוחני ולא במובן של מקום גשמי).
"אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע (כפי הידוע). אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה (שנעשה רק על-ידי ) "שינוי צורה" בלבד. באופן, שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה (השונה) מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על-פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על-פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת. כי זה המפתח הראשון לחכמה".
"ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה".
"ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את שפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ (מה שאין כן) אין סוף המכונה "שמו" שיש בו רצון לקבל, המשונה (ששונה ב) רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו (בגשמי אכן עושה פירוד, ובל תטעה ח"ו). וזה משמיענו "הפד"א " והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד, באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם : בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ (מכל מקום) כן הוא בלי שום ספק. ע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל, להיות עניין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך).
נסכם : אור א"ס וא"ס דבוקים "מקשה אחת" ואין בהם כל פירוד, ואף לא יתכן פירוד בשום דרך ואופן. שהרי א"ס אינו "תופס מקום" כלל ח"ו והוא הוויה רוחנית. ומלמדנו הרב זצוק"ל את מושגי שינוי/השוואת הצורה (ככל שניתן בידי מי מאיתנו ללמוד זאת), ואל נטעה בדמיון "צורה" שכן אינה צורה גשמית בעלת נפח ומשקל התופסת מקום במרחב ו"אין היא יכולה" להיות בתנועה בגלל פשטותה ואחידותה. כדי שאדם יבין דבר עליו לתת לו גבולות של זמן ומרחב (מקום), צורה וצבע, משקל ונפח, שכן כך פועל מוחנו ושכלנו. הוא מתייג כל דבר מושג ומכנה אותו בשם. ושם משמעו השגת השכל את הצורה.
על זה מלמדנו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו) חזור ולמד חזור ושנה, שעל מנת ללמוד ולהתעלות במדרגות הרוחניות, עלינו להשתדל בביטול והעלמת החושים ( כל חמישה החושים), שכן כל פעולתם היא בתפיסת הגשמי. וקל לטעות בדרך אנוש ולדמיין את הרוחני, בדימויי גשמי שאף אינם חפים מחוסר אובייקטיביות (עצמיות - סליחה על הלע"ז) ומהשלכת האנ"י של האדם וחוויותיו שנטבעו בנפשו, על הטעון הבנה כרצונו.
אל תטעו ידידי, לא קל הדבר והשגתו היא כל תורת הח"ן, על כן כל החפץ בלימוד אמיתי של הקבלה (ולא על הקבלה), טוב יעשה אם יתאזר בתעצומות נפש ללמידה ובסבלנות הנדרשת ליכולת ההשגה וההבנה האיטיות, אם בכלל.
היום ב"ה עשינו את הצעד הנקרא "פתיח להבנת הצמצום", עליו נלמד בע"ה בשעור הבא (ובכל ימי חיינו).
ועד אז בע"ה, שישרו עליכם ועל כל ישראל, הברכה והשלום מעם הקב"ה ית', אורי"ה.
© כל שימוש בחומר מותר, למעט שימוש מסחרי הטעון הסכמת אורי"ה בכתב.
